קמים בבוקר ויש חשמל!
עכשיו אפשר לראות את החדר שלנו והמרפסת הצמודה אליו:
רוב וטינה מגישים לנו ארוחת בוקר לחדר ולאחריה, אנחנו מוכנים לצאת על מנת לתור את שמורת הטבע שעבורה הגענו עד לכאן - הפאסיפיק רים (Pacific Rim National Park) - חופים פראיים, יערות גשם, שרשרת איים זעירים - נוף שונה לגמרי מכל מה שראינו עד כה.
הגאות והשפל משפיעים מאד על היכולת לסייר בחופים. פעמיים בכל יממה, המים נסוגים ועולים בחזרה, כאשר ההבדל בין שיא הגאות לשיא השפל מגיע לכ 5 מטרים בגובה המים. יש מסלולי טיול בחופים שאפשריים רק בשעות השפל וחסומים בשעת הגאות. אנחנו מתעדכנים במרכז המבקרים בשעות הגאות והשפל ופונים מייד לחוף הראשון:
לונג ביץ' (Long Beach). השפל כמעט בשיאו והמים במרחק רב מהחוף. תחילה עוברים ערימות של גזעי עץ שנסחפו אל החוף, אח"כ צועדים על החול הרטוב שעד לפני כמה שעות היה מכוסה במים ואז מגלים את כל מה שהים השאיר אחריו - אצות, צדפות, שריון של סרטן, וכל מיני זוחלי מים למינהם שמנסים להסתתר מפני השחפים שמנסים לצוד אותם...
ממשיכים לחוף הבא - קומברס ביץ' (Combers Beach). כאן יש מסלול הליכה של קילומטר שעובר בתוך יער גשם סבוך ואפל על מנת להגיע לחוף עצמו - שונה מכל מה שאנחנו מכירים על גישה לחוף ים:
נכנסים למרכז המבקרים ב Wickaninnish Beach שמתאר באמצעות הדגמות ויזואליות את אורח חייהם של האינדיאנים שחיו באיזור ובעיקר כיצד נהגו לצוד ליווייתנים:
השעה כמעט 13:00 בצהריים וכדי שלא נפספס את יתרת שעות השפל (ששיאו היה ב 11:15 בבוקר) ולפני שתגיע לשיאה הגאות הבאה (בשעה 17:30 אחה"צ), אנו פוסעים במסלול שמוביל ל South Beach.
זהו חוף קטן ומבודד שהגישה אליו לא מאד נוחה, אבל אנחנו עושים מאמץ ויורדים אל החוף המסולע, בתקווה למצוא כוכבי ים. במרכז המבקרים הנחו אותנו לחפש בינות לסלעים ואנחנו מטפסים על הסלעים שחשף השפל, מחפשים ומוצאים כל מיני דברים מרתקים: צמחי ים שנדמה שיש להם חיים, מלפפוני ים, צדפות מכל הסוגים, צבתות של סרטנים וגם... כוכבי ים!!! הם גדולים ונפוחים יותר ממה שתיארנו לעצמנו. יש סגולים וכתומים ואנחנו מאד מתרשמים מהם ומצלמים מכל כיוון.
את הדרך חזרה לחוף שבו מצוי מרכז המבקרים אנו עושים על החול, מנצלים את שעות השפל ונסיגת מי הים. הנה תמונה שצולמה על החוף סביב אחת וחצי בצהריים (שימו לב למבנה של מרכז המבקרים הרחק ברקע) בשעת השפל:
וככה זה נראה כשחזרנו לשם שלוש שעות לאחר מכן (בשעה ארבע וחצי, עדיין לא שיא הגאות, אבל כבר אי אפשר לרדת לחוף, בודאי שלא לעבור בין שני החופים והמים מגיעים כמעט עד המבנה של מרכז המבקרים - מצולם הפעם מאחורי המבנה, מסיבות מובנות...):
עכשיו אפשר לראות את החדר שלנו והמרפסת הצמודה אליו:
הגאות והשפל משפיעים מאד על היכולת לסייר בחופים. פעמיים בכל יממה, המים נסוגים ועולים בחזרה, כאשר ההבדל בין שיא הגאות לשיא השפל מגיע לכ 5 מטרים בגובה המים. יש מסלולי טיול בחופים שאפשריים רק בשעות השפל וחסומים בשעת הגאות. אנחנו מתעדכנים במרכז המבקרים בשעות הגאות והשפל ופונים מייד לחוף הראשון:
לונג ביץ' (Long Beach). השפל כמעט בשיאו והמים במרחק רב מהחוף. תחילה עוברים ערימות של גזעי עץ שנסחפו אל החוף, אח"כ צועדים על החול הרטוב שעד לפני כמה שעות היה מכוסה במים ואז מגלים את כל מה שהים השאיר אחריו - אצות, צדפות, שריון של סרטן, וכל מיני זוחלי מים למינהם שמנסים להסתתר מפני השחפים שמנסים לצוד אותם...
נכנסים למרכז המבקרים ב Wickaninnish Beach שמתאר באמצעות הדגמות ויזואליות את אורח חייהם של האינדיאנים שחיו באיזור ובעיקר כיצד נהגו לצוד ליווייתנים:
זהו חוף קטן ומבודד שהגישה אליו לא מאד נוחה, אבל אנחנו עושים מאמץ ויורדים אל החוף המסולע, בתקווה למצוא כוכבי ים. במרכז המבקרים הנחו אותנו לחפש בינות לסלעים ואנחנו מטפסים על הסלעים שחשף השפל, מחפשים ומוצאים כל מיני דברים מרתקים: צמחי ים שנדמה שיש להם חיים, מלפפוני ים, צדפות מכל הסוגים, צבתות של סרטנים וגם... כוכבי ים!!! הם גדולים ונפוחים יותר ממה שתיארנו לעצמנו. יש סגולים וכתומים ואנחנו מאד מתרשמים מהם ומצלמים מכל כיוון.
את הדרך חזרה לחוף שבו מצוי מרכז המבקרים אנו עושים על החול, מנצלים את שעות השפל ונסיגת מי הים. הנה תמונה שצולמה על החוף סביב אחת וחצי בצהריים (שימו לב למבנה של מרכז המבקרים הרחק ברקע) בשעת השפל:
נוסעים לטופינו (Tofino) - העיירה שמצוייה בצידה השני של השמורה. טופינו קצת יותר גדולה מיוקללט, לא בהרבה, יש בה שלושה רחובות. היא יותר מתויירת ויש בה הרבה בתי עסק שמציעים חבילות תיירותיות למינהן - שיט לצפיה בלווייתנים, לימוד גלישת גלים, טיסה במטוסי מים וכדומה. היא קצת מזכירה את העיירה מה"חשיפה לצפון" בעיקר בגלל היותה שכוחת אל, מין סוף העולם.
אנו מבקשים לאכול צהריים - אין הרבה מבחר, בעיקר בארים של סושי ואויסטרים, שאנחנו פחות מחבבים. מסתייעים בהמלצה מטריפאדווויזור שלא מאכזבת - The shelter. מסעדה חביבה שמתבססת על חומרי גלם טבעיים ממגדלים מקומיים. טעים מאד.
חוזרים לשמורה למסלול טיול אחרון להיום: The Bog Trail.
הבוג הוא מעין אדמת ביצה שספוגה במים ויכולה להיות טובענית ועל כן, המסלול עובר על טיילת עץ (שראתה ימים טובים מאלו...) למען בטחון המטיילים. אנחנו היחידים שמטיילים שם באותה עת, כנראה בשל אזהרת דובים שהרחיקה את שאר המטיילים הפוטנציאלים ולא תורמת לשלוות נפשנו... הצמחיה נמוכה ולא צפופה, בניגוד ליער הגשם הסמוך. אחד מהצמחים לאורך המסלול אמור להיות צמח טורף, אבל אנחנו לא בטוחים שזיהינו אותו...
עד כאן להיום,
לילה טוב
יוקללט, קנדה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה