גליישר ביי, אלסקה - לא דובים ולא ליווייתנים

כמה חיכינו לביקור בגליישר ביי.... הסיבה המרכזית שבגינה בחרנו את הקרוז הספציפי הזה היתה אודות לכך שהוא כולל כניסה לפארק הלאומי גליישר ביי (Glacier Bay National Park). הגישה למפרץ מוגבלת מאד ומדי יום מתאפשרת כניסה לשתי ספינות בלבד. מרוחק מכל יישוב ומנותק לחלוטין מציוויליזציה, מפרץ הקרחונים מהווה ריכוז של תופעות גאולוגיות מעניינות ובעלי חיים נדירים. במהלך כל הקרוז, הצוות עושה Build up אדיר לקראת היום הזה ולכן אין זה פלא שהציפיות בשמיים...

בשעה 6:00 בבוקר נכנסנו למפרץ שהוא כאמור פארק לאומי מוכרז.
ריינג'רים אמריקאים עולים על הספינה בטקס חגיגי והם "לוקחים פיקוד", משתלטים על הכריזה, קוראים לכולם לעלות לסיפונים הפתוחים ושם, הם נותנים פרשנות ועונים לשאלות לאורך כל זמן השהיה בפארק, כאשר השיא אמור להיות החל מהשעה 9:00 אז נגיע לצפיה חזיתית בקרחון מרג'רי המרהיב. בין ה"הבטחות" דובר על שבירת חלקי קרח מהקרחון והתנפצותם למים בקול רעם מתגלגל "שלא תשכחו עוד ימים רבים", וכמובן, הציפיה לראות בעלי חיים ימיים ובראשם את ליווייתני האורקה (Killer whales).

כחלק מההיערכות שלנו לקראת היום, הזמנו ארוחת בוקר לחדר, כדי לא לבזבז זמן ומייד התלבשנו בבגדים הכי חמים ועלינו לסיפונים העליוניים.
בחוץ שורר שקט של קצה העולם, מזג האוויר מתבהר באופן מפתיע (היה מעונן מאד כשנכנסנו למפרץ) ולעינינו נוף בראשיתי:

  

בילינו את רוב היום על הסיפונים הפתוחים, מדי פעם ירדנו ללגום מרק חם (אי אפשר בלי לאכול משהו...). הריינג'רים ירדו מהספינה בצאתנו מהמפרץ ומייקל הנטורליסט לקח פיקוד והמשיך בפרשנות על הנעשה סביב. בארבע פרשנו לחדרנו למנוחה והתרעננות.

מקום מיוחד במינו, אין ספק. אז למה יש צליל קלוש של חוסר התלהבות מהביקור הזה?  כי הציפיות היו גבוהות ובסופו של דבר, אמנם ראינו נוף נפלא, אך חוץ מגבם של שני כלבי ים, לא ראינו בעלי חיים משמעותיים (פרות ים, דולפינים, ליווייתנים, שחיים באיזור ונראים כמעט בכל קרוז לאלסקה, כך סופר לפחות). ייתכן גם שאחרי חודש וקצת של טיול אנו שבעים מהמראות המופלאים ולכן פיתחנו קהות מסויימת...

ולתהייה איך יש חיבור אינטרנט באותם מקומות נידחים, התשובה היא - אין !! אנחנו מעדכנים בדיעבד (כאשר מגיעים לחוף מיושב).

מתחילים לחשוב על החזרה ארצה...עוד כמה ימים.

סקאגווי, אלסקה - הבהלה לזהב

התעוררנו בבוקר וגילינו שהספינה כבר עוגנת בסקאגוויי (Skagway). 
לאחר שאכלנו ארוחת בוקר בניחותא, ירדנו לרציף שמוביל היישר אל רחוב ברודוויי, הרחוב הראשי של העיירה.

סקאגווי היא עיירה שהשתמרה מתקופת ה"בהלה לזהב" בסוף המאה ה- 19. היא מוקפת בהרים המוסיפים לה קסם ומזכירה עיירת מערבונים מהסרטים. העיירה כולה היא אתר שימור של רשות הפארקים הלאומיים האמריקאים. סקאגווי היתה החל משנת 1897 נקודת המוצא של כורי הזהב שהגיעו אליה באוניות והמשיכו לנהר הקלונדייק שבטריטוריה הקנדית יוקון. יותר מ-100,000 מחפשי זהב התחילו בה את מסעם המפרך בקור מקפיא, רוחות עזות וסופות שלגים. באותה תקופה, העיירה שפעה מועדוני הימורים, בארים ובתי בושת. תוך שלוש שנים אזל הזהב במרבצי הזהב של הקלונדייק ועשרות אלפי הכורים נטשו את המקום. בשונה מעיירות שכנות, סקאגוויי שרדה והיום היא מהווה נמל עגינה מרכזי של ספינות הקרוזים בעונת הקיץ. העיירה מונה כ 930 תושבי קבע שמתפרנסים מדיג, חטיבת עצים ותיירות. מדי יום, מגיעים אליה עוד 10,000 תיירים (!), רובם לביקור של כמה שעות בלבד.

החלטנו לסייר בעיירה באופן עצמאי. תחילה, נכנסנו למרכז המבקרים והקשבנו להרצאה (די משמימה) שעסקה בפער בין המציאות ההיסטורית בתקופת הבהלה לזהב של הקלונדייק (Klondike Gold Rush) לבין האופן שבו נצרב בזיכרון הקולקטיבי הסיפור על אותה תקופה. הטענה המרכזית הייתה שמרבית מחפשי הזהב לא התעשרו, אבל עברו חווייה משמעותית שהצמיחה אותם מבחינה אישית, נתנה השראה לדורות רבים אחריהם ולמעשה, גם אנחנו היום ממשיכים את אותה מורשת ומנחילים את אותם ערכים. הנושא היה מעניין אבל הריינג'ר שהרצה היה די מונוטוני ולא קוהרנטי...
לעומת זאת, הסרט שהוקרן במרכז המבקרים היה מצויין - מספר בצורה יפה ומפורטת את הדרך והקשיים של מחפשי הזהב.
המשכנו לסיור רגלי ברחובות העיירה - ביקרנו בביתו של מייסד העיירה Moore House, במסבאה היחידה שהשתמרה מאותה תקופה Red Onion Saloon , נקודת היציאה של רכבת הקיטור שעושה את דרכה במעבר ה White Pass עד ליוקון (נסללה לאחר שמחפשי הזהב התייאשו מהמקום ולמעשה, סייעה לא מעט לשימורה של סקאגוויי) ועוד. העיירה קטנטנה, מקסימה ושלווה ומכל מקום בה, נשקף הנמל וספינות הקרוזים העצומות שעוגנות בו.

 

 
 סביב השעה שתיים חזרנו לספינה ואכלנו ארוחת צהריים במזנון הבופה, לאחריה פרשנו לשנת צהריים...
אחה"צ, בילינו בשניים מהבארים שעל הספינה: תחילה ישבנו ב Explorers lounge שם הקשבנו לבדרן מקומי שמספר את ההיסטוריה של סקאגוויי מייסודה ועד היום, בליווי שירי קאונטרי. אח"כ עברנו ל International Cafe למשקה שוקולד חם ופאי פירות, כשברקע רביעייה קאמרית מנגנת עיבודים לשירי הביטלס.

זה מאד עייף אותנו, אז חזרנו לחדר למנוחה נוספת לקראת ארוחת הערב.
בהמשך הערב, לאחר שנפליג מסקאגווי - אחנו מתכננים להצטרף לתצפית מודרכת על הסיפון בהנחיית מייקל הנטורליסט ולאחריה, מופע של מוזיקת נשמה שחורה בהשראת "מוטאון". הערב עוד צעיר....

ג'ונו, אלסקה - הליקופטרים, קרחונים ומזחלות כלבים

בבוקר נצפתה להקת ליווייתנים ששחתה בקרבת הספינה, דניאל ראה אותם ולא הספיק לצלם (היינו בדרך לארוחת הבוקר) ואני לא הצלחתי להבחין בהם בכלל :-(

אחרי ארוחת הבוקר, הקשבנו להרצאה השניה בסדרת ההרצאות של מייקל (הנטורליסט - מאד מעניין). הלכנו לחדר להתארגן לקראת הירידה לחוף ועקבנו מחלון חדרנו אחרי תהליך העגינה של הספינה בג'ונו, בירת אלסקה.

ג'ונו היא עיר יפה וציורית, קטנה מאד, שניתן להגיע אליה דרך הים או היבשה בלבד. כל הכבישים בה מסתיימים ללא מוצא. ממזרחה שדות קרח ומצפונה ודרומה, יערות גשם בלתי עבירים.

אנחנו יורדים מהספינה היישר לרציף ממנו יוצא סיור חוף מיוחד במינו, שהזמנו לפני חודשים רבים. המקומות בו ספורים והוא יקרררר מאד מאד מאד. זה אמור להיות אחד משיאי הטיול.


תחילה נוסעים במיניבוס אל מנחת המסוקים מצפון לעיר. שם מצטיידים במגפי שלג מיוחדות, מקבלים תדריך קצר ועולים על הליקופטר (קטן ...) שמטיס אותנו מעל פסגות ההרים אל קרחון מנדנהול - Mendenhall Glacier. הנוף פשוט עוצר נשימה!

 

נוחתים על הקרחון, מכל הכיוונים רק קילומטרים רבים של קרח ושלג. זהו אחד מ 31 קרחונים שמקיפים את ג'ונו. קר מאד, מתעטפים בכפפות, כובעים ומצטיידים במשקפי שמש להגנה מפני הסינוור העז של השלג. כאן נמצא מחנה הקיץ של כלבי המזחלות. הכלבים הללו וה Mushers - רוכבי המזחלות שמובילים אותם, מתחרים במשך החורף בתחרויות Iditarod ובקיץ, שומרים על כושר בעזרת אימונים ומגדלים דור חדש של כלבים. המחנה מנותק מהציוויליזציה, הגישה אליו היא רק בהליקופטרים. הצוות נמצא כאן שישה ימים בשבוע, ישנים באוהלים ואחת לשבוע טסים לג'ונו על מנת להתקלח...אם מזג האוויר קשה ואין תנאי טיסה, הם תקועים בשלג וגם זה קורה להם לעיתים די קרובות, לדבריהם. 

 
 

הכלבים מקבלים את פנינו בקפיצות שמחה. אנחנו עושים סיבוב של היכרות וליטופים עם כל אחד מהם. הם כבר רתומים למזחלות ונלהבים לקראת הריצה. מחלקים אותנו לרביעיות ואנחנו מתוודעים אל Ibi - ה"מושרית" והמדריכה שלנו. (Musher הוא הרוכב שמוביל את המזחלת). דניאל מתנדב להיות רוכב המשנה והוא מתייצב בסוף השיירה - אחראי על הברקסים... אנחנו מתיישבים במזחלת ויוצאים לדרך!

אחרי כל קטע, עוצרים על מנת לתת לכלבים לנוח, לשתות ולהתאושש לקראת הקטע הבא. בינתיים אנחנו מצטלמים, משתטים קצת ושואלים את Ibi המון שאלות על החיים במחנה, אורח החיים של הכלבים וכו'. 

בתום הרכיבה, חוזרים למחנה ומודים לכלבים בליטופים ומלמולי תודה על החווייה הנהדרת. במכלאת הגורים הסמוכה, מקבלים לליטוף את הגורים שנולדו רק לפני 8 שבועות. דניאל ואני קיבלנו את גולאג, שהיה נלהב במיוחד ללקק כל פיסת עור חשופה שלנו, בעיקר באיזור הפנים - איזה גור מתוק!!!

 

ההליקופטרים הגיעו לאסוף אותנו ונפרדנו מהכלבים הידידותיים בצער רב. גם הטיסה חזרה הייתה נפלאה!

 

 חוזרים לספינה להחלפת בגדים (רטובים ליבשים), התרעננות וארוחה קלה (מרק וכריכים) בבית קפה על הספינה.
מייד לאחר מכן, יורדים שוב לנמל על מנת לסייר בג'ונו המקסימה. אנחנו נהנים מצעידה בגשם על הטיילת המובילה מהנמל למרכז העיר.

 מרכז העיר מושתת על רחוב מרכזי אחד שבו 35 חנויות מזכרות מאלסקה ושלל מסעדות. ברחוב ההיסטורי השתמרה אוירה של תקופת ה"בהלה לזהב". נכנסים למסבאה המפורסמת "מסבאת הכלב האדום" Red Dog Saloon - פאב תוסס עם אווירת המערב הפרוע. המלצריות לבושות בשמלות חושפניות, זמר קאונטרי מנגן ושר שירי Sing along וכל הקהל מצטרף במקומות המתאימים.

בדרך חזרה לספינה, נסחפנו באווירה הכללית וליקטנו מזכרות כמעט בכל חנות לאורך הרחוב. חזרנו עם שתי שקיות עמוסות שלא ברור היכן נוכל לדחוף אותן מאחר שהגענו כבר למשקל המקסימלי המותר עבור המטען להטסה... אופייני לנו כל כך...

בעוד כשעה וחצי, נרים עוגן והלילה נפליג אל היעד הבא - סקאגווי, אלסקה. להשתמע....