הבוקר פצחנו במסע לעבר הגבול הקנדי.
תחילת הנסיעה צפונה על הכביש המהיר I-5 ובסמוך לברלינגטון, ירדנו לכביש 11 לאורך החוף עד לעיירה ההיסטורית פיירהייבן, בעלת השפעה אירופאית ואסתטיקה מעניינת:
לאחר הפסקה להתרעננות (ועוד קצת שופינג) בבילינגהאם, המשכנו לנסוע צפונה בכבישים צדדיים כאשר הנוף הופך בהדרגה לירוק ופסטורלי:
נקודת הגבול עם קנדה היתה עמוסה ביותר, מאחר ששני הלאומים חוגגים את עצמאותם השבוע (האמריקאים ב 4 ליולי והקנדים חוגגים את Canada Day מחר 1/7) ורבים יוצאים לחופשות מעבר לגבול...
המתנו כמעט שעה עד שהגיע תורנו לגשת לעמדת הביקורת ולשמחתנו, שוחררנו לדרכנו לאחר שיחה קצרה.
נכנסים למחוז בריטיש קולומביה וממשיכים בנסיעה על כביש מס' 1, הידוע בכינויו הכביש הטרנס קנדי (חוצה את קנדה ממזרח למערב), לאורך עמק הפרייזר, כאשר נהר התומפסון זורם לצד הדרך. הנופים ממשיכים להיות פסטורליים וברקע כבר מתנשאים רכסי הרים:
מגיעים לעיירה הציורית Hope בה קבענו את עצירת הלילה:
השעה כבר שש אחה"צ ואנחנו רעבים... הבחירה היום היא בדיינר מקומי שמגיש אוכל ביתי וידוע בשל עוגות הפאי המצויינות באפיה בייתית (המקום קרוי באופן לא מפתיע בשם Home restaurant). נוכל להמליץ על ההמבורגרים המשובחים, אך לא על עוגות הפאי, כי היינו מלאים מדי מכדי לטעום אותן :-(
ולגולת הכותרת של היום:
באיזור זה של קנדה נהוג להתגורר אצל תושבים מקומיים.
אנחנו , אפעס, קצת מפונקים ואוהבים ליהנות מרמת אירוח טובה ופרטיות מקסימלית במהלך טיולינו ולכן, קצת הסתייגנו ממנהג זה. אולם, לאחר שהתברר כי אין כאן הרבה מלונות ואלו שישנם אינם עונים על ציפיותינו, החלטנו להתמסר למנהג המקומי ובחרנו באירוח אצל לארי ופאולין (High Hopes" Bed & Breakfast"), שמתגוררים במעלה ההר, בקצה העיירה הופ.
מה נגיד? נפלא, נהדר, מעל לכל ציפיותינו.
פאולין קיבלה את פנינו בבית ענק ומדהים שצופה אל נוף עוצר נשימה.
היא רשמה את העדפותינו לארוחת הבוקר מחר, ביקשה מאיתנו לחלוץ את נעלינו ולנעול נעלי בית מרופדות שהוכנו עבורינו (כדי לא לפגוע בשטיחי הבית) וליוותה אותנו אל ה - Whistler room, שיהיה משכננו הלילה. תמונות שוות יותר מאלף מילים:
לכל אחד מאיתנו חיכה חלוק אמבט אישי ובקבוק יין שנוכל לחלוק מול השקיעה.
מהחדר יש יציאה למרפסת ענקית עם תצפית לנופים מסביב:
הציפיות ה(לא) גבוהות התממשו ולמעלה מכך.
אנחנו מבלים ערב רגוע ורומנטי...
דרישת שלום חמה לכולכם,
הופ, קנדה.
תחילת הנסיעה צפונה על הכביש המהיר I-5 ובסמוך לברלינגטון, ירדנו לכביש 11 לאורך החוף עד לעיירה ההיסטורית פיירהייבן, בעלת השפעה אירופאית ואסתטיקה מעניינת:
לאחר הפסקה להתרעננות (ועוד קצת שופינג) בבילינגהאם, המשכנו לנסוע צפונה בכבישים צדדיים כאשר הנוף הופך בהדרגה לירוק ופסטורלי:
נקודת הגבול עם קנדה היתה עמוסה ביותר, מאחר ששני הלאומים חוגגים את עצמאותם השבוע (האמריקאים ב 4 ליולי והקנדים חוגגים את Canada Day מחר 1/7) ורבים יוצאים לחופשות מעבר לגבול...
המתנו כמעט שעה עד שהגיע תורנו לגשת לעמדת הביקורת ולשמחתנו, שוחררנו לדרכנו לאחר שיחה קצרה.
נכנסים למחוז בריטיש קולומביה וממשיכים בנסיעה על כביש מס' 1, הידוע בכינויו הכביש הטרנס קנדי (חוצה את קנדה ממזרח למערב), לאורך עמק הפרייזר, כאשר נהר התומפסון זורם לצד הדרך. הנופים ממשיכים להיות פסטורליים וברקע כבר מתנשאים רכסי הרים:
השעה כבר שש אחה"צ ואנחנו רעבים... הבחירה היום היא בדיינר מקומי שמגיש אוכל ביתי וידוע בשל עוגות הפאי המצויינות באפיה בייתית (המקום קרוי באופן לא מפתיע בשם Home restaurant). נוכל להמליץ על ההמבורגרים המשובחים, אך לא על עוגות הפאי, כי היינו מלאים מדי מכדי לטעום אותן :-(
ולגולת הכותרת של היום:
באיזור זה של קנדה נהוג להתגורר אצל תושבים מקומיים.
אנחנו , אפעס, קצת מפונקים ואוהבים ליהנות מרמת אירוח טובה ופרטיות מקסימלית במהלך טיולינו ולכן, קצת הסתייגנו ממנהג זה. אולם, לאחר שהתברר כי אין כאן הרבה מלונות ואלו שישנם אינם עונים על ציפיותינו, החלטנו להתמסר למנהג המקומי ובחרנו באירוח אצל לארי ופאולין (High Hopes" Bed & Breakfast"), שמתגוררים במעלה ההר, בקצה העיירה הופ.
מה נגיד? נפלא, נהדר, מעל לכל ציפיותינו.
פאולין קיבלה את פנינו בבית ענק ומדהים שצופה אל נוף עוצר נשימה.
היא רשמה את העדפותינו לארוחת הבוקר מחר, ביקשה מאיתנו לחלוץ את נעלינו ולנעול נעלי בית מרופדות שהוכנו עבורינו (כדי לא לפגוע בשטיחי הבית) וליוותה אותנו אל ה - Whistler room, שיהיה משכננו הלילה. תמונות שוות יותר מאלף מילים:
לכל אחד מאיתנו חיכה חלוק אמבט אישי ובקבוק יין שנוכל לחלוק מול השקיעה.
מהחדר יש יציאה למרפסת ענקית עם תצפית לנופים מסביב:
הציפיות ה(לא) גבוהות התממשו ולמעלה מכך.
אנחנו מבלים ערב רגוע ורומנטי...
דרישת שלום חמה לכולכם,
הופ, קנדה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה