יום נינוח בים, ערב חגיגי במיוחד ו... עוד מעט חוזרים הביתה

במשך הלילה ומרבית היום הפלגנו דרומה ולפנות ערב עגנו בויקטוריה, קנדה.

התחלנו את היום בארוחת בוקר דשנה בסיפון העליון, במזנון הבופה.

אח"כ בדקנו מה מציעים בשדרת החנויות (ביום האחרון של הקרוז יש מכירת Outlet כמנהג האמריקאים) וכך נוספו למטעננו עוד 4 חולצות (זו הדרך של דניאל לאסוף מזכרות).

לאחר מכן, הצטרפנו לסיור מאחורי הקלעים בהדרכת מנהלת ההפקות והמנהל הטכני, שהסבירו בהרחבה על האמצעים שמאפשרים להם להציג את ההפקות המושקעות שבהן חזינו במהלך הקרוז ואף, הזמינו אותנו לסיור על הבמה ומאחורי הקלעים של התיאטרון. מעניין!

(סיור דומה מתקיים גם במטבחים של הספינה אבל הוא היה עמוס מאד ולא בא לנו לעמוד בתור...)

בשלב הזה, לא נותרה ברירה והיינו חייבים להתמודד עם אריזת המזוודות (ושקילתן...). בעבודת צוות מיומנת, עשינו זאת בפרק זמן מינימלי של כשעה (6 מזוודות ושני טרולים!) והחלטנו לצ'פר את עצמנו במנוחה ארוכה. ויתרנו על ארוחת הצהריים והסתפקנו בשתייה בלבד, אותה לקחנו לחדר ופתחנו במרתון סרטים פרטי (ראינו 3 סרטים ברצף!) בלי לצאת מהמיטה.

בשש וחצי אחה"צ, הספינה עגנה בנמל ויקטוריה. מאחר שכבר בילינו שלושה ימים בויקטוריה לפני כשבועיים, החלטנו לא לרדת הערב לרציף וצפינו בעיר היפהפייה מהסיפון העליון.

היום התחיל חודש אוגוסט בו אנו חוגגים את יום הנישואין ה 21 שלנו.
על דלת חדרנו נתלתה ברכה ובלונים והזמינו אותנו לחגוג בחדר האוכל.

מאחר שמרבית הנוסעים ירדו לנמל, היינו כמעט לבד בחדר האוכל על הספינה, המלצרים עמדו כולם לרשותינו, שרו לכבודנו לרגל יום הנישואין וקיבלנו קינוח מיוחד עם נר להבעת משאלה לשנים הבאות.

בהזדמנות זו, נפרדנו מצ'ארן המלצר הראשי החביב מתאילנד ופרנסיסקו המלצר שמסייע לו ממקסיקו -שהגדיר את שיתוף הפעולה ביניהם:

 It is team work – he is the team and I work:-).
השניים נתנו לנו שירות מצויין במהלך כל הקרוז וחשוב היה לנו להביע את הערכתינו (מעבר לטיפים). הערב האינטימי הזה בחדר האוכל המפואר היה מאד מיוחד ומרגש.

כמה מילות סיכום:

הפוסט הזה נכתב מסיאטל לאחר חזרתנו לחוף.

השבוע הקסום הזה, שנועד למנוחה ואגירת כוחות, הגיעו לסיומו. 

הטיול הנהדר הזה, שצברנו בו חוויות רבות, שהצליח להביא מזור לנפש הסוערת והיווה התנתקות מוחלטת מסערת הלחימה בארץ, מגיע גם הוא לקיצו. מחר נתחיל בדרך הארוכה הביתה (מצפים לנו יומיים של טיסות). אנחנו מתגעגעים מאד לכל קרובינו ומכרינו ובייחוד, לילדים האהובים שלנו. מתחילים לעכל שהחלום מסתיים וצריך להתעורר אל התמודדות עם המציאות המכבידה... 

תודה לכל מי שטייל איתנו.

שרק נהיה כולנו בריאים, שלא נפסיק לחלום ולהגיע למקומות נפלאים. 

להתראות בארץ....

יום שימשי בקטצ'יקן – העיר הגשומה ביותר באלסקה

בשש בבוקר הספינה כבר עגנה בקטצ'יקן.

קמנו ב 6:55 והתחלנו במירוץ מטורף שמטרתו להגיע בזמן לנקודת האיסוף של סיור החוף שהזמנו (על הרציף). היינו אמורים להיות שם ב 7:50 ורק בשעה 7:47 הגענו ל Gangway (פתח היציאה מהספינה לחוף), שם גילינו להפתעתנו תור ארוך ארוך ארוך משתרך (זה לא קרה עד היום בשום נמל ולכן לא צפינו זאת). הבנו שקיימת סכנה ממשית שנפספס את הסיור ועשינו מה שאנחנו לא עושים אף פעם: עקפנו בהליכה מהירה ובטוחה את שורת האנשים המתפתלת ונדחפנו לפני הראשונים בתור. עד עכשיו לא נעים לנו.... היינו בין האחרונים שהגיעו לסיור ואילולא נדחפנו בתור, היינו מאחרים בוודאות.

קייסי הוא המדריך שלנו היום, השמיים תכולים, מזג האוויר בהיר ושימשי באופן לא אופייני למקום. Kasey and the sunshine band :-:)

בקטצ'יקן יורדים מדי שנה כ 4000 מ"מ משקעים. היא נחשבת לעיר הגשומה ביותר בכל אלסקה. כמעט בכל יום בשנה יורד בה גשם. הסיכוי שירד גשם כה גדול עד שתושבי העיר נוהגים להתלוצץ שאם לא ניתן לראות את פסגת ההר הסמוך, סימן שיורד גשם. אם ניתן להבחין בה, סימן שעוד מעט ירד גשם. על רקע זה, היום הבהיר והחמים (20 מעלות) מתקבל כאן בשמחה רבה.

התחלנו בסיור רכוב בחלק ההיסטורי של קטצ'יקן - עיירה חמודה ומצועצעת עם נמל דייג פעיל, אשר חלק מבתיה בנויים על מזחים מוגבהים מעל למים.

קטצ'יקן נחשבת למרכז שימור תרבות האינדיאנים. הרבה לפני הגעת האדם הלבן לאזור בשנת 1885 היתה קטצ'יקן מקום הדייג של בני האומה הראשונה. גילוי הזהב באזור בסוף המאה התשע עשרה הביא לקטצ'יקן מתיישבים חדשים רבים. אח"כ התפתחה בה תעשיית העץ והדייג המסחרי שתרמו אף הן לפיתוחה של העיר. היום היא מכונה "בירת הסלמונים של אלסקה" ונחשבת ליעד המוצלח ביותר לדייג סלמונים. יש בה 5 סוגים שונים של סלמונים שמגיעים לאיזור בתקופה זו ואנחנו כמובן ראינו אותם רק בצלחת....

אנחנו מגיעים לפארק הטוטמים - קייסי מוביל אותנו בין עמודי הטוטם השונים ומספר לנו את הסיפורים שמאחוריהם. אנו מבקרים בבית מגורים של שבט אינדיאני ששוחזר בדייקנות. הקבוצה מגלה התעניינות רבה והסיור מתארך.

  

סופו של הביקור במוזיאון קטן עם הרבה פוחלצים וחנות המזכרות המתבקשת, שחלק מאנשי הקבוצה מתקשים להתנתק ממנה... בשעה טובה, מצליחים לאסוף את כולם ונוסעים בחזרה לעיירה.

הקבוצה שלנו היא האחרונה להגיע למקומה במופע התחרותי של חוטבי העצים (Lumberjack Show). המופע משעשע וכייפי, אבל לקראת סופו נאלצנו לצאת כדי להספיק לשעת ההפלגה היעודה של הספינה שלנו (למדנו את הלקח מהבוקר...).

מגיעים לרציף ושוב, תור ארוךךךך משתרך על מנת לעלות בחזרה לספינה. למרבה המזל הוא מתקדם במהירות ואנחנו מגיעים היישר ל Crown Grill  לארוחת צהריים נחמדה בסגנון פאב בריטי – פיש אנד צ'יפס.

היום הוא הערב הפורמלי השני של הקרוז. אנחנו לא אוהבים להיות חנוטים בלבוש רישמי ולכן מחליטים לוותר עליו. מחליטים לסעוד בצהריים בחדר האוכל (לפני שמתחייבת אליו כניסה בלבוש רישמי). נכון שרק עכשיו סיימנו לאכול, אז מה? 

לאחר ארוחת הצהריים השנייה, מטיילים בשדרת החנויות ופורשים למנוחה ארוכה בחדרנו. אחה"צ, נהנים מפאי פירות ו Strawberry Daikiry והמשך מנוחה...

בשמונה וחצי מתייצבים בתיאטרון לצפייה במופע המרכזי הערב - The British Invasion, שמבוסס על שירי פופ בריטיים מכל הזמן. המופע מושקע ואקסטרווגנטי ואנחנו נהנים מכל רגע ושרים בקול את כל השירים. לאחריו, ממשיכים לשעשועון קאלט למבוגרים - The Marriage Game - במהלכו 3 זוגות שנשואים פרקי זמן שונים, מנסים לקלוע אחד לתשובתו של השני ומתחרים ביניהם מי מכיר טוב יותר את בן/בת זוגו. השאלות פרובוקטיביות ביותר והתשובות קורעות מצחוק... 

אח"כ בחדר, אנחנו בודקים אם היינו מצליחים לענות אותה תשובה על השאלות שנשאלו (מה מידת החזיה של אשתך? את מי מהמשפחה שלה אתה לא סובל? מה המנהג הכי מעצבן של בעלך? ועוד שאלות שמיועדות לקהל מעל גיל 16...) ומגלים שאנחנו לא בדיוק מתואמים...

עוד יש על מה לעבוד ...

גליישר ביי, אלסקה - לא דובים ולא ליווייתנים

כמה חיכינו לביקור בגליישר ביי.... הסיבה המרכזית שבגינה בחרנו את הקרוז הספציפי הזה היתה אודות לכך שהוא כולל כניסה לפארק הלאומי גליישר ביי (Glacier Bay National Park). הגישה למפרץ מוגבלת מאד ומדי יום מתאפשרת כניסה לשתי ספינות בלבד. מרוחק מכל יישוב ומנותק לחלוטין מציוויליזציה, מפרץ הקרחונים מהווה ריכוז של תופעות גאולוגיות מעניינות ובעלי חיים נדירים. במהלך כל הקרוז, הצוות עושה Build up אדיר לקראת היום הזה ולכן אין זה פלא שהציפיות בשמיים...

בשעה 6:00 בבוקר נכנסנו למפרץ שהוא כאמור פארק לאומי מוכרז.
ריינג'רים אמריקאים עולים על הספינה בטקס חגיגי והם "לוקחים פיקוד", משתלטים על הכריזה, קוראים לכולם לעלות לסיפונים הפתוחים ושם, הם נותנים פרשנות ועונים לשאלות לאורך כל זמן השהיה בפארק, כאשר השיא אמור להיות החל מהשעה 9:00 אז נגיע לצפיה חזיתית בקרחון מרג'רי המרהיב. בין ה"הבטחות" דובר על שבירת חלקי קרח מהקרחון והתנפצותם למים בקול רעם מתגלגל "שלא תשכחו עוד ימים רבים", וכמובן, הציפיה לראות בעלי חיים ימיים ובראשם את ליווייתני האורקה (Killer whales).

כחלק מההיערכות שלנו לקראת היום, הזמנו ארוחת בוקר לחדר, כדי לא לבזבז זמן ומייד התלבשנו בבגדים הכי חמים ועלינו לסיפונים העליוניים.
בחוץ שורר שקט של קצה העולם, מזג האוויר מתבהר באופן מפתיע (היה מעונן מאד כשנכנסנו למפרץ) ולעינינו נוף בראשיתי:

  

בילינו את רוב היום על הסיפונים הפתוחים, מדי פעם ירדנו ללגום מרק חם (אי אפשר בלי לאכול משהו...). הריינג'רים ירדו מהספינה בצאתנו מהמפרץ ומייקל הנטורליסט לקח פיקוד והמשיך בפרשנות על הנעשה סביב. בארבע פרשנו לחדרנו למנוחה והתרעננות.

מקום מיוחד במינו, אין ספק. אז למה יש צליל קלוש של חוסר התלהבות מהביקור הזה?  כי הציפיות היו גבוהות ובסופו של דבר, אמנם ראינו נוף נפלא, אך חוץ מגבם של שני כלבי ים, לא ראינו בעלי חיים משמעותיים (פרות ים, דולפינים, ליווייתנים, שחיים באיזור ונראים כמעט בכל קרוז לאלסקה, כך סופר לפחות). ייתכן גם שאחרי חודש וקצת של טיול אנו שבעים מהמראות המופלאים ולכן פיתחנו קהות מסויימת...

ולתהייה איך יש חיבור אינטרנט באותם מקומות נידחים, התשובה היא - אין !! אנחנו מעדכנים בדיעבד (כאשר מגיעים לחוף מיושב).

מתחילים לחשוב על החזרה ארצה...עוד כמה ימים.

סקאגווי, אלסקה - הבהלה לזהב

התעוררנו בבוקר וגילינו שהספינה כבר עוגנת בסקאגוויי (Skagway). 
לאחר שאכלנו ארוחת בוקר בניחותא, ירדנו לרציף שמוביל היישר אל רחוב ברודוויי, הרחוב הראשי של העיירה.

סקאגווי היא עיירה שהשתמרה מתקופת ה"בהלה לזהב" בסוף המאה ה- 19. היא מוקפת בהרים המוסיפים לה קסם ומזכירה עיירת מערבונים מהסרטים. העיירה כולה היא אתר שימור של רשות הפארקים הלאומיים האמריקאים. סקאגווי היתה החל משנת 1897 נקודת המוצא של כורי הזהב שהגיעו אליה באוניות והמשיכו לנהר הקלונדייק שבטריטוריה הקנדית יוקון. יותר מ-100,000 מחפשי זהב התחילו בה את מסעם המפרך בקור מקפיא, רוחות עזות וסופות שלגים. באותה תקופה, העיירה שפעה מועדוני הימורים, בארים ובתי בושת. תוך שלוש שנים אזל הזהב במרבצי הזהב של הקלונדייק ועשרות אלפי הכורים נטשו את המקום. בשונה מעיירות שכנות, סקאגוויי שרדה והיום היא מהווה נמל עגינה מרכזי של ספינות הקרוזים בעונת הקיץ. העיירה מונה כ 930 תושבי קבע שמתפרנסים מדיג, חטיבת עצים ותיירות. מדי יום, מגיעים אליה עוד 10,000 תיירים (!), רובם לביקור של כמה שעות בלבד.

החלטנו לסייר בעיירה באופן עצמאי. תחילה, נכנסנו למרכז המבקרים והקשבנו להרצאה (די משמימה) שעסקה בפער בין המציאות ההיסטורית בתקופת הבהלה לזהב של הקלונדייק (Klondike Gold Rush) לבין האופן שבו נצרב בזיכרון הקולקטיבי הסיפור על אותה תקופה. הטענה המרכזית הייתה שמרבית מחפשי הזהב לא התעשרו, אבל עברו חווייה משמעותית שהצמיחה אותם מבחינה אישית, נתנה השראה לדורות רבים אחריהם ולמעשה, גם אנחנו היום ממשיכים את אותה מורשת ומנחילים את אותם ערכים. הנושא היה מעניין אבל הריינג'ר שהרצה היה די מונוטוני ולא קוהרנטי...
לעומת זאת, הסרט שהוקרן במרכז המבקרים היה מצויין - מספר בצורה יפה ומפורטת את הדרך והקשיים של מחפשי הזהב.
המשכנו לסיור רגלי ברחובות העיירה - ביקרנו בביתו של מייסד העיירה Moore House, במסבאה היחידה שהשתמרה מאותה תקופה Red Onion Saloon , נקודת היציאה של רכבת הקיטור שעושה את דרכה במעבר ה White Pass עד ליוקון (נסללה לאחר שמחפשי הזהב התייאשו מהמקום ולמעשה, סייעה לא מעט לשימורה של סקאגוויי) ועוד. העיירה קטנטנה, מקסימה ושלווה ומכל מקום בה, נשקף הנמל וספינות הקרוזים העצומות שעוגנות בו.

 

 
 סביב השעה שתיים חזרנו לספינה ואכלנו ארוחת צהריים במזנון הבופה, לאחריה פרשנו לשנת צהריים...
אחה"צ, בילינו בשניים מהבארים שעל הספינה: תחילה ישבנו ב Explorers lounge שם הקשבנו לבדרן מקומי שמספר את ההיסטוריה של סקאגוויי מייסודה ועד היום, בליווי שירי קאונטרי. אח"כ עברנו ל International Cafe למשקה שוקולד חם ופאי פירות, כשברקע רביעייה קאמרית מנגנת עיבודים לשירי הביטלס.

זה מאד עייף אותנו, אז חזרנו לחדר למנוחה נוספת לקראת ארוחת הערב.
בהמשך הערב, לאחר שנפליג מסקאגווי - אחנו מתכננים להצטרף לתצפית מודרכת על הסיפון בהנחיית מייקל הנטורליסט ולאחריה, מופע של מוזיקת נשמה שחורה בהשראת "מוטאון". הערב עוד צעיר....

ג'ונו, אלסקה - הליקופטרים, קרחונים ומזחלות כלבים

בבוקר נצפתה להקת ליווייתנים ששחתה בקרבת הספינה, דניאל ראה אותם ולא הספיק לצלם (היינו בדרך לארוחת הבוקר) ואני לא הצלחתי להבחין בהם בכלל :-(

אחרי ארוחת הבוקר, הקשבנו להרצאה השניה בסדרת ההרצאות של מייקל (הנטורליסט - מאד מעניין). הלכנו לחדר להתארגן לקראת הירידה לחוף ועקבנו מחלון חדרנו אחרי תהליך העגינה של הספינה בג'ונו, בירת אלסקה.

ג'ונו היא עיר יפה וציורית, קטנה מאד, שניתן להגיע אליה דרך הים או היבשה בלבד. כל הכבישים בה מסתיימים ללא מוצא. ממזרחה שדות קרח ומצפונה ודרומה, יערות גשם בלתי עבירים.

אנחנו יורדים מהספינה היישר לרציף ממנו יוצא סיור חוף מיוחד במינו, שהזמנו לפני חודשים רבים. המקומות בו ספורים והוא יקרררר מאד מאד מאד. זה אמור להיות אחד משיאי הטיול.


תחילה נוסעים במיניבוס אל מנחת המסוקים מצפון לעיר. שם מצטיידים במגפי שלג מיוחדות, מקבלים תדריך קצר ועולים על הליקופטר (קטן ...) שמטיס אותנו מעל פסגות ההרים אל קרחון מנדנהול - Mendenhall Glacier. הנוף פשוט עוצר נשימה!

 

נוחתים על הקרחון, מכל הכיוונים רק קילומטרים רבים של קרח ושלג. זהו אחד מ 31 קרחונים שמקיפים את ג'ונו. קר מאד, מתעטפים בכפפות, כובעים ומצטיידים במשקפי שמש להגנה מפני הסינוור העז של השלג. כאן נמצא מחנה הקיץ של כלבי המזחלות. הכלבים הללו וה Mushers - רוכבי המזחלות שמובילים אותם, מתחרים במשך החורף בתחרויות Iditarod ובקיץ, שומרים על כושר בעזרת אימונים ומגדלים דור חדש של כלבים. המחנה מנותק מהציוויליזציה, הגישה אליו היא רק בהליקופטרים. הצוות נמצא כאן שישה ימים בשבוע, ישנים באוהלים ואחת לשבוע טסים לג'ונו על מנת להתקלח...אם מזג האוויר קשה ואין תנאי טיסה, הם תקועים בשלג וגם זה קורה להם לעיתים די קרובות, לדבריהם. 

 
 

הכלבים מקבלים את פנינו בקפיצות שמחה. אנחנו עושים סיבוב של היכרות וליטופים עם כל אחד מהם. הם כבר רתומים למזחלות ונלהבים לקראת הריצה. מחלקים אותנו לרביעיות ואנחנו מתוודעים אל Ibi - ה"מושרית" והמדריכה שלנו. (Musher הוא הרוכב שמוביל את המזחלת). דניאל מתנדב להיות רוכב המשנה והוא מתייצב בסוף השיירה - אחראי על הברקסים... אנחנו מתיישבים במזחלת ויוצאים לדרך!

אחרי כל קטע, עוצרים על מנת לתת לכלבים לנוח, לשתות ולהתאושש לקראת הקטע הבא. בינתיים אנחנו מצטלמים, משתטים קצת ושואלים את Ibi המון שאלות על החיים במחנה, אורח החיים של הכלבים וכו'. 

בתום הרכיבה, חוזרים למחנה ומודים לכלבים בליטופים ומלמולי תודה על החווייה הנהדרת. במכלאת הגורים הסמוכה, מקבלים לליטוף את הגורים שנולדו רק לפני 8 שבועות. דניאל ואני קיבלנו את גולאג, שהיה נלהב במיוחד ללקק כל פיסת עור חשופה שלנו, בעיקר באיזור הפנים - איזה גור מתוק!!!

 

ההליקופטרים הגיעו לאסוף אותנו ונפרדנו מהכלבים הידידותיים בצער רב. גם הטיסה חזרה הייתה נפלאה!

 

 חוזרים לספינה להחלפת בגדים (רטובים ליבשים), התרעננות וארוחה קלה (מרק וכריכים) בבית קפה על הספינה.
מייד לאחר מכן, יורדים שוב לנמל על מנת לסייר בג'ונו המקסימה. אנחנו נהנים מצעידה בגשם על הטיילת המובילה מהנמל למרכז העיר.

 מרכז העיר מושתת על רחוב מרכזי אחד שבו 35 חנויות מזכרות מאלסקה ושלל מסעדות. ברחוב ההיסטורי השתמרה אוירה של תקופת ה"בהלה לזהב". נכנסים למסבאה המפורסמת "מסבאת הכלב האדום" Red Dog Saloon - פאב תוסס עם אווירת המערב הפרוע. המלצריות לבושות בשמלות חושפניות, זמר קאונטרי מנגן ושר שירי Sing along וכל הקהל מצטרף במקומות המתאימים.

בדרך חזרה לספינה, נסחפנו באווירה הכללית וליקטנו מזכרות כמעט בכל חנות לאורך הרחוב. חזרנו עם שתי שקיות עמוסות שלא ברור היכן נוכל לדחוף אותן מאחר שהגענו כבר למשקל המקסימלי המותר עבור המטען להטסה... אופייני לנו כל כך...

בעוד כשעה וחצי, נרים עוגן והלילה נפליג אל היעד הבא - סקאגווי, אלסקה. להשתמע....